12.7.07 חלוצים על אחריותם : מאת משה ברק.
התנועות הציוניות
הפוליטיות וההתיישבותיות, היו מאורגנות ויכלו להשקיע משאבים בפעילות התיעוד
והביטוי הספרותי וכך משכו את מיטב הסופרים וההיסטוריונים, ששכתבו את ההיסטוריה
וייחסו לעצמם את עיקר המעשה הציוני בארץ. בתוך תאור זה התעלמו מכמה וכמה מגזרים
רכושניים שבנו את המושבות וערי מרכז הארץ, שלא פעלו להנצחת עצמן והתעלמו מהעליה הגרמנית,
שפתחה את הישוב אל התרבות והאמנות.(איור
– רחל מרכוס ברקו ב1925)
אך במיוחד חשוב להדגיש כי הם התעלמו מפועלי ארץ ישראל היהודיים. עם כל
הכבוד להוויה הרעיונית של התנועות, והשיבה לעבודת האדמה, יש לזכור שההתיישבות על
כל מגזריה לא עברה מעולם את מחסום עשרת האחוזים, לעומת פועלי העיר שהיו 80% ומעלה
מהישוב בארץ, אותה בנו ופיתחו. פועלים שהשכירו את שריריהם, בעבודה מפרכת מלוכלכת
בחום הקיץ ובבוץ החורף, בתחבורה במשאיות או בהליכה ברגל, בשכר יומי דל ללא כל
הבטחת קיום של קבע...
על כל אלה לא קראנו בספרי תנועת העבודה, אף שהתיימרה לדבר גם בשם פועלים
אלה, שהצביעו בעדה.
כאלה היו גם הורי רחל וגדליהו ברקו.
(איור - חופת הורי משה)
כזוג צעיר עלו ארצה
ב-1925 על חשבונם עם חסכונותיהם. גדליהו שעבד בפרך כחבתן מיומן ביקבי
"פרידמן" לא הצליח לפרנס בעבודתו זו את אשתו ובנו, כשגרו בחדר בודד
בשכונה הערבית בחיפה. רחל רעייתו שרצתה להבטיח כי לבנה לא יחסר, חסכה מפיה והגיעה עד
לסף רעב, כפי שמגלים תצלומיה מאז. כדי לחסוך את שכר הדירה הקרובה למקום
העבודה, הקימו צריף באחוזת סמואל, ממנו היה גדליהו צועד יום יום שעתיים לרחוב בשפת
הים ושעתיים בדרך חזרה, כדי לחסוך את דמי הנסיעה.
כעבור שנה חשה בהפלגת סיפון בת 8 ימים
לבית הוריה ברומניה עם בנה לצורך החלמה והתאוששות, כך עשתה גם עם שני ילדיה כעבור
3 שנים, בעזרת שי מאח באמריקה שכיסה איכשהו את עלות השיט עם שני הילדים על
הסיפון. גדליהו נותר בארץ ועבד לפרנסתם. אך עד מהרה נוכחו לדעת שבעבודת כפיים
בעיר לא יצליחו להתבסס, ושבו לרומניה ב-1930, כדי לנסות לחסוך עבור שיכון, שלא
ניתן אז בחינם כמו שקרה עם הקמת המדינה. (איור-חבתניה ברומניה)
3 שנים ברומניה, הפעיל את החבתניה של חותנו המנוח, עבד מבוקר עד לילה יחד
עם 5-3 פועלים שהעסיק. כך
צבר חיסכון נכבד, בנוסף לחלקה של רחל בירושת הוריה. עם הון קטן זה, שהצליחו
להבריח בכליהם בניגוד לחוק הרומני
שבו לארץ ב-1934 כבר עם 4 ילדים.
שוב
החל סיפור המגורים היקרים מאד בחיפה של שנות ה-30. הם החליטו שיסתדרו בחדר אחד עם
6 הנפשות. אך איש מבעלי הבתים לא רצה לקבל משפחה כה גדולה לחדר בודד. רחל הרעייה
בעלת התושיה פתרה את הבעיה בכך שהעזה להשקיע בשכירת דירה בת 3 חדרים, בחלק הערבי
של רחוב השומר, מהם השכירה שנים לדיירי משנה.
גדליהו עבד בבנין, והוצב לבנית קיר התמך הענק בסלילת המשך רחוב ארלוזורוב להר
הכרמל. כדי לשפר את רמת המחיה, בנה גדליהו מלוחות בנייה צריפון קטן על צלע ההר שלצד הכביש, עם סוכת צל לידו ובה שני
שולחנות קבועים בקרקע עם ספסלים לאורכם כאן הכינה רחל ארוחת צהרים ביתית לפועלים,
כשבכור ילדיה רק בן 11, ובת הזקונים בת 3.
(איור – גדליהו ורחל בבינין)
החלום היה להגיע לבית בן שני חדרים עם חלקת קרקע צמודה. אך "כחלוץ ללא
תנועה" לא נכלל באף רשימה להתיישבות
חקלאית ואף לא לשיכון עובדים עירוני. כידוע החלה אז לקום קריית חיים, כ"שיכון
לפועלי חיפה", אך בניגוד למה
שנדמה, זה היה שיכון לפועלים המעטים שזכו במקום עבודה קבוע, ולהנהגה של פועלי חיפה
שההסתדרות סייעה להם להגיע לשיכון
קבע. ל"חלוץ פשוט עובד כפיים" לא היה כל סיכוי להגיע לכך, כי עבד בשכר
רעב, בעבודה בלתי קבועה ללא יכולת להתחייב על תשלומים בעתיד.
רחל
וגדליה הבינו שזה המצב עוד בשנות העשרים ועתה לאחר 8 שנים מאז עלייתם, היה בידיהם ההון
שחסכו ברומניה, שבזכותו יכלו לקנות בית מאחד מפועלי הרכבת, כמובן עם משכנתא גדולה
שחייבה תשלום חודשי. הפרוספריטי
בראשית שנות ה-30 איפשר תחילה גם לפועל בניין וכבישים לעמד בתשלומים. אך
בינתיים פרצו מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט ובאו שנתיים של חוסר עבודה די רציף.
(איור – עצי פרי ומחסן בחצר) כאן התגלתה רחל בכל תושייתה. בעזרת גדליהו שידי הזהב
שלו היו בכול, הפכו בהדרגה את חצי דונם חצרם החולית למשק בזעיר אנפין. נטעו
תפוחים, אגסים, לימונים, שביניהם (כדי לנצל את המים) גידלו ערוגות של ירקות מכל
המינים למאכל לבני הבית ופרחים אותם מכרו לחנויות הפרחים בחיפה. עם דוגרת על 12 ביצים, החלה בהקמת לול,
שסיפק מזון חיוני לבני הבית, כשהעודף שווק לחנות "הצרכניה". פעמים מספר
אף עיבד גדליהו חלקה מחוץ לגדר בתחומי רח' קק"ל היום, בה זרע תפוחי אדמה,
אבטיחים ועוד. להקטנת העלויות היינו כל הילדים, מחזרים על פני חצרות השכנים, בהם
"עישבנו" רגלת (ריג'לה) כרכיב משמעותי בחינם בתזונת התרנגולות.
מצאנו גם דרך לספק להן את הסידן הדרוש, בפליית החלזונות הרבים שטיפסו על גבעולי
חילף החולות לעבר הטל בלילות. (איור – רחל ליד הלול) לזה נוספו פה ושם גם ברווזים,
אווזים. במיוחד בלטו העזים, שזכו להיות שיאניות בתנובת החלב בכל מפרץ חיפה. כך
בניגוד לכל שכנינו שהיו להם מקומות עבודה קבועים והכנסה קבועה, שאיפשרה תשלום
משכנתא, הצלחנו כך להבטיח תזונה הולמת בשנות חוסר, העבודה אך זה לא יכול היה לפתור
את בעיית תשלום המשכנתא. משך שנתיים כמעט לא שילמנו דבר ו"ניר
השיתופית"- החברה ההסתדרותית לשיכון, איימה לסלק אותם מהבית אם לא
נעמוד בתשלומים.
למזלנו,
החלו הבריטים והצרפתים ב-1939, להתכונן לאפשרות של מלחמה באזור, במבצע ענק של הקמת
מחנות צבא וכבישים באזור עזה ובגולן. גדליהו זינק על הזדמנות זו כמו שרק הוא ידע
לעשות. יצא לעבודה רצופה משך חודשים
עם חופשות קצרות אחת לשבועיים, כשהוא עובד שתי משמרות ליום. לגולן
נכנס עם אשרה צרפתית וגם שם עבד רצוף, ובא רק פעם בחודשים הביתה. כך בדרך זו בסוף
1939 הצליח להשתכר לשלם ולבטל את רוע הגזירה. נותרנו בבית.
(איור – מרפסת בחזית) תוך שנים אלה בנה גדליהו מרפסת בחזית, לאפשר כניסה
נוחה וישיבה בקיץ החם באויר הצח, בטרם נחת המזגן, בעולמנו וגם מאוורר היה מיצרך
יקר ונדיר. כמובן שגדליהו בנה משיירי עץ צריף ללול, שהכיל בשיאו כ-400 עופות.
התבססנו כלכלית, אך אז פרצה המלחמה. כאן התגלה גדליהו בין כל השכנים כבעל המקצוע
לבנין מקלטים, לנו ולשכנינו בעלי המקצוע או הפקידים שלא התנסו כמוהו בעבודת בניין.
בינתיים זכה גדליהו לקבל מקום עבודה
קבוע, עם הסעה יומית במסלול קבוע. זו היתה עבודה גופנית קשה בבית החרושת לשמשות
"פיניציה" ליד תנור שלהט ב-1200 מעלות חום. אך סוף סוף משהו בטוח, לאיש
חרוץ שהשקיע בעבודה את כל נשמתו. עד כדי כך, שבשעה שרבים נשלחו לגימלאות לפני מועד
הפרישה, "שכחו" להזכיר לו את הגיל והוא נותר בעבודה מלאה עד גיל 70 ועוד
5 שנים בעבודה חלקית לבקשת המפעל. (איור – חצר קדמית).חרף המאמץ הגופני, הייתה זו
תקופה של נחת. אז בנה בעצמו מרפסת אחורית ומחסן בנוי בחצר. בעזרת אחיין בנאי,
הוסיף חדר שלישי לשיפור תנאי המגורים, בו קלטנו בני משפחה שבאו לאחר המלחמה
מהגולה.
בינתיים גדלו גם הילדים. כמובן שפועל
כמוהו לא יכול היה לאפשר לעצמו, לשלוח את ילדיו לחינוך תיכון כפי שעשו רוב תושבי
קריית חיים. לכן נכנסנו לאחר בית הספר העממי לבתי מלאכה כחניכים ללימוד מקצוע. מי
שבלט בינינו היה יעקב אחי הצעיר, שמגיל צעיר היה יד ימינה של אימא במשק בחצר. הוא
נכנס כחניך במוסך "משמר המפרץ" חברת האוטובוסים והפך למכונאי מעולה,
שבגיל 18 אף הוציא רשיון נהיגה למשאית.(יעקב – ליד מכונית) ודווקא הוא, שבלט
ברחובנו כאחד מראשוני המתנדבים בגיוס למלחמת העצמאות, נפל בשיירה ליחיעם. הבית
המשיך לתפקד עוד כ-40 שנה כמרכז לשלושת הילדים שנותרו ולבניהם, אף כי ברור שהזוג
לא התאושש מאובדן בנם יעקב. רק בגיל 8
כשבעקבות נמק, עבר גדליהו כריתת רגל אחת, הם נאלצו לעבור אל בתם מרים
בקיבוץ ראש הנקרה
הבית הושכר ותם סיפור ברקו בבית ברח' א' 77. (איור - הבית עם שני הנכדים )
בסוף שנות ה-90 נמכר הבית, ליזם שעורר
את אהדתנו כשסיפר כי רעייתו רוצה בית משלה קרוב לים. סיפר, אך עשה כמו שעושים
בעסקים. הרס את הבית הכפרי ובנה במקומו על כל המגרש חוילה בת שלש דירות
שמכר, לשלושה דיירים וברוך בורא פרי הכסף...